לפני כמה חודשים נכנס אליי לקליניקה גבר בשנות ה-60 לחייו, עיניים טובות, אבל מלאות עייפות.
הוא התיישב לאט, נאנח, ואמר לי: "עזרא… אני לא מרגיש את הרגליים. הן שורפות, אבל גם רדומות. אני לא יודע כבר אם זה חום או קור… רק יודע שזה סיוט."
זה לא היה המקרה הראשון, ולא האחרון.
נוירופתיה – ובעיקר כזו שקשורה לסוכרת – הפכה למגפה שקטה.
שורפת, מציקה, מדירה שינה, ולא פעם הרפואה הקונבנציונלית עונה במילים כמו "אין מה לעשות", או "רק נקל על הסימפטומים".
אבל בגישה ההוליסטית שלי, אני מסתכל על זה אחרת.
"העצבים לא מתו – הם צמאים"
תראו…
כאב עצבי הוא אחד הכאבים הכי מתסכלים, כי הוא לא תמיד "הגיוני".
אבל תדעו לכם, גם כשהעצבים פגועים, הם לא בהכרח אבודים.
הם כמו שיחים במדבר – אולי הם קמלים, אולי הם יבשים – אבל לפעמים, כל מה שהם צריכים זה טיפה מים במקום הנכון, כדי להתעורר לחיים.
וכאן נכנסות כוסות הרוח.
אני משתמש בהן כדי לעורר זרימה – לא רק של דם, אלא של תשומת לב, של חום, של חיים – לאזורים שכבר "כיבו את האור".
ומה זה בעצם עושה?
בכפות הרגליים יש רשת עצבית עדינה וצפופה.
כשאנחנו מניחים כוסות רוח בנקודות מסוימות, אנחנו מאותתים למערכת העצבים:
"היי, תתעוררי. תזכרי שיש פה מקום שצריך אותך."
השאיבה העדינה מסייעת לניקוי רעלים, להנעת דם עשיר בחמצן, ולעידוד תיקון עצבי – לא בבת אחת, אלא בטיפין-טיפין. כמו להדליק מדורה קטנה – ולהניח לה להתחזק.
גם אם יש סוכרת?
כן, גם – ובעיקר.
רק שהטיפול נעשה בזהירות רבה יותר, עם הקשבה עמוקה.
אני לא מטפל בסוכרת עצמה, אלא בהשלכות שלה – וכשכפות הרגליים מתחילות לשתף פעולה שוב, זה עולם אחר של איכות חיים.
לסיום…
אם הרגליים שלכם צורחות כשאף אחד לא שומע, אם כל צעד מרגיש כמו ללכת על גחלים – אל תאמינו למי שאומר "אין מה לעשות".
אולי יש מה לשחרר.
אולי יש מה לעורר.
ואני פה – לא עם קסמים, אבל עם סבלנות, כלים עתיקים, וידיים שמקשיבות.
שלכם,
עזרא ברהום
מטפל בכוסות רוח, מאמין בעצב שמתעורר, ובאדם שלא ויתר.
