שלום לכם, חברים יקרים,
עזרא ברהום כאן, ובואו נאמר את זה כך – לא כל דם שנשפך הוא דבר רע, לפעמים הוא פשוט הדרך של הגוף ללחוש: "תודה".
אני שומע אתכם שואלים אותי שוב ושוב –
"עזרא, מה בעצם יוצא מההקזה הזו שאתה עושה?"
אז תנו לי לקחת אתכם למסע קטן, אל מעמקי מה שנראה מבחוץ כמו טקס עתיק – אבל בפנים, הוא מלא הבנה עמוקה לגוף האדם.
דם תקוע – לא אויב, אלא אורח ששהה יותר מדי זמן
כשהדם שלנו לא זורם בחופשיות – כשהוא "עומד", כמו מים בביצה – הוא מתחיל לאבד מאיכותו. הוא פחות מזין, פחות מחמם, פחות מנקה.
בהקזה, אנחנו לא סתם "שופכים דם" – אנחנו משחררים את אותו דם עכור, דחוס, שהגוף כבר לא מצליח להזיז.
כמו לנקות את האגם כדי שהנחלים יוכלו לזרום מחדש.
ובמהלך ההקזה, אתם שומעים אותי מבקש מכם להשתעל –
"עזרא, למה אתה אומר לי להשתעל דווקא כשאתה מדקר?" אתם שואלים.
ובכן, התשובה פשוטה: זו הסחת דעת.
באותו רגע, במקום להתכווץ מהציפייה לדקירה, הגוף מתמקד בפעולה אחרת – שיעול.
זו טכניקה ישנה שעובדת מצוין – הגוף עסוק, והכאב… כמעט ולא מורגש.
"אבל עזרא, מה עם העורק הראשי?" – שאלה של זהירות, לא של פחד
אני מבין את החשש. באמת.
הגוף הוא לא צעצוע, והדם שבו – קדוש.
אבל כמו שהרופא יודע בדיוק איפה לשים את המחט, גם אנחנו, המטפלים בכוסות רוח ובהקזות דם, יודעים בדיוק לאן לא לגשת.
אני לא עובד על אוטומט, אני לא לוחץ על כפתור – אני מקשיב, מסתכל, מרגיש.
העורקים, העצבים, כל הרקמות – הם לא סודות בעיניי, הם שפה שגוף האדם דובר, ואני פשוט מקשיב.
כוסות הרוח לא נועדו להפחיד, אלא לרפא. לא לכפות, אלא לשחרר.
לסיום…
אני יודע שזה נשמע אולי קצת שונה, אולי אפילו מוזר.
אבל תאמינו לי – ראיתי כאבים שהשתתקו, ראיתי חיוכים חוזרים לפנים עייפות, וכל זה – רק כי נתנו לגוף לדבר, ולדם – לזרום.
אז אם יש בכם שאלה, חשש או סקרנות – תרגישו חופשי.
אני פה לא רק עם כוסות רוח, אלא גם עם אוזן ולב פתוח.
באהבה ובריאות,
עזרא ברהום
מטפל בכוסות רוח, תלמיד של הגוף, מורה של הלב.
